החלטה בתיק ת"א 13817-12-09

בקשת הנתבע 2 (המבקש) לדחיית התובענה על הסף היא הבקשה שלפני ולחלופין עתר להורות על מחיקת חלק מסעיפי כתב התביעה ו/או על תיקון כתב התביעה.

לטענת המבקש, כתב התביעה כולל סעדים כספיים שאינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה - סעיף 63 (290,000 דולר) וסעיפים 68- 69 לכתב התביעה (1,300,000 ש"ח).

המשיבים התנגדו לבקשה.

לטענתם, לא ציין המבקש עובדה מהותית השומטת את הקרקע מבקשתו היא "...העובדה כי התיק כבר הועבר מבית המשפט המחוזי במחוז מרכז אל בית משפט נכבד זה, וממילא חל הכלל של "לא יעבירנו עוד" ודי בכך על מנת שבית המשפט הנכבד יקנה סמכות באופן סופי ומוחלט לדון בתיק" (סעיף 2 לתגובה).

לטענת המשיבים הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי מרכז (בדצמבר 2009) ובמהלך חודש ינואר 2010 עתר הנתבע 1 להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי ת"א מחמת העדר סמכות מקומית של בית המשפט המחוזי מרכז; אכן התיק הועבר לבקשת המבקש בהתאם להחלטת בית המשפט, לפיכך קנה בית משפט זה את סמכותו לדון בתובענה וכי "...עצם העברת העניין מבית משפט אחד למשנהו, אפילו היתה לא נכונה ואפילו בית המשפט הנעבר לכאורה מחוסר סמכות עניינית, מנה לבית המשפט הנעבר סמכות" (סעיף 7 לתגובה).

בתשובתו טוען המבקש כי שאלת העברת הדיון בשל חוסר סמכות עניינית "..הינו מבחן המדיניות המשפטית" והפנה לרע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817;  לטענת המבקש הכיל כתב התביעה סעדים שונים שאינם בסמכותו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך, היה על המשיבים להגיש תביעות לשני בתי משפט לפי סמכויותיהם העניניות האחת לבית המשפט מחוזי והאחרת לבית המשפט השלום "...בניגוד לתובענה רגילה המועברת מבית משפט אחד למשנהו מחוסר סמכות מקומית, הקונה אף סמכות עניינית לדון בתובענה משיקולי מדיניות משפטית ועל מנת שלא "לטלטל את בעלי הדין", הרי שבמקרה שלפנינו, המדיניות המשפטית היתה ועודנה, כי יש לפצל את התובענה ומלכתחילה היה עליה להתדיין ב-2 בתי משפט שונים" (סעיף 11 לתשובה); עוד לטענתו לא הסבירו המשיבים בתגובתם מהם שיקולי המדיניות המשפטית שמצדיקים הקניית הסמכות העניינית לבית משפט זה ויש להיעתר לבקשתו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני ראיתי לדחות את הבקשה.

כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז ביום 10.12.09; ביום 13.1.10, עתר הנתבע 1 להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט זה מחמת חוסר סמכות מקומית לדון בתובענה, כטענת המבקש. 

ביום 25.1.10 קיבל כבוד השופט שינמן, מבית המשפט המחוזי מרכז, את עמדת המבקש והורה על העברת התובענה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 .

עתה, ולאחר שהתובענה הועברה לבקשת המבקש על פי החלטה שיפוטית לבית משפט זה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על דחיית התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, ומתעלם מכך שבית המשפט המחוזי מרכז כבר העביר את הדיון בתובענה דנן לבית משפט זה בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט.

סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי לאחר שהועברה תובענה על פי החלטה שיפוטית לבית משפט אחר "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד ".

הביטוי "לא יעבירנו עוד" קובע כי בית המשפט הנעבר, בעניננו בית משפט זה קונה סמכות לדון בתובענה בעצם ההעברה השיפוטית; קרי, בית המשפט 'המעביר' מקנה לבית המשפט 'הנעבר' את הסמכות בעצם ההעברה לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, גם במקרים בהם בית המשפט הנעבר אינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה, אלא שכאמור - בית המשפט המעביר הקנה לו הסמכות לדון בתביעה ואין הוא רשאי להעביר את התובענה לבית משפט אחר [ראו: א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 39].

כפי שנקבע ברע"א 3319/00 הנ"ל (עליו נסמך אף המבקש בתשובתו) "...הדיבור "לא יעבירנו עוד" בפסקה (ב) משתרע אף על המקרה שבו הועבר הענין מבית משפט אחד לבית משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד ונטענה בבית המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר" (סעיף 4 לפסה"ד). אמנם בית המשפט העליון ברע"א 3319/00 מציין כי הדבר צריך להיבחן לפי שיקולי מדיניות, כנטען על-ידי המבקש, אולם בהמשך מדגיש בית המשפט העליון, כי דווקא שיקולי מדיניות אלה, הם אלו שהביאו אותו לקבוע כי "...צו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת העדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה; אם תרצה היא מהווה מעין השתק המונע מבעל דין שלא העלה בעתה טענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של העדר סמכות מסוג אחר לפני בית המשפט הנעבר" (שם).

דברים אלה מתאימים למקרה שלפנינו.

משהורה בית המשפט המחוזי מרכז על העברת הדיון לבית משפט זה לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט (מטעמי סמכות מקומית) קנה בית משפט זה סמכות לדון בתובענה, והמבקש "מושתק" מלהעלות טענה להעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, והדברים מתייחסים גם לטענה כי לכאורה "מלכתחילה" היה על המשיבים להגיש חלק מהסעדים המפורטים בתובענה לבית משפט השלום של סיווגם הענייני של סעדים אלה.

לציין כי לאור ההחלטה שלעיל, ומשקבעתי כי בית משפט זה קנה סמכות לדון בתובענה איני נדרשת לבחון אם כלל הסעדים המפורטים בכתב התביעה הם בסמכות בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתנה היום,  כ"ג אלול תש"ע, 02 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.